בין שמיים וארץ

היי :) אפתח את הניוזלטר הפעם בשיתוף קצר: אחרי חצי שנה שבה לקחתי הפסקה מהפודקאסט ״תחנת ירח״ חזרתי להקליט והיום פורסם פרק 101 בנושא : בין שמיים וארץ. 

הפרק הקודם של תחנת הוקלט בחודש יוני ולקחתי לעצמי חופשה ארוכה מהפודקאסט על מנת לנוח, להתרחק, להתבונן ולהקשיב בעצמי לכל הפרקים של תחנת ירח מההתחלה (כי לא הייתי שומע את הפרק רק פעם אחת כאשר העליתי אותו לאפליקציות). לקחתי לי את הזמן על מנת לחוות ולהתאחד עם מה שהיה עד היום וזה היה תהליך ארוך של כמה חודשים שבהם הבנתי גם את הכמות הגדולה של החומרים שהצטברו בו. 

מסע דיגיטלי 

דרך ההקשבה הארוכה לכל הפרקים של הפודקאסט מההתחלה יכולתי להתבונן בעצמי כמאזין וכחווה ולא כפודקאסטר  וזו היתה פרספקטיבה חשובה כי הבנתי את המורכבות של הרבה מהפרקים שמתפרסים על פני הרבה נושאים.

הקו שמחבר בין כל הפרקים מצביע על הלך חוזר שמדבר על חירות האדם, עצמאותו וזכותו לחופש בחירה, על הרצון לדעת את האמת, על היחס אל עצמי מתוך נקודת התייחסות של החווה המתבונן, על חשיבות ההיכרות העצמית, על פי נורמות של זהות ושאלות ששואלות מי אני ? שאלות של מוסר ביחסים בין האדם לעצמו ובין האדם לעולם, ושאלות של אסתטיקה שבוחנות את היחס שלי לעצמי כפי שאחרים רואים אותי. על החשיבות שאני נותן לדעתם של אחרים עלי וכיצד זה מרחיק אותי מהאמת על עצמי, על הצורך לעטוף את הזהות העצמית בקישוטים ודימויים שיהיו תואמים למה שאני חושב על עצמי ולא למה שאני באמת.  וכמובן, על היחס אל האחר, החווה את בחירותיו בתוך מסע החיים שלו. הצורך להתמזג איתו באחדות ועדיין לאפשר לו לחוות את חייו ובחירותיו כראות עיניו גם עם גישותיו שונות משלי .

נעבור לנושאי הניוזלטר והפעם כמה שאלות שנשאלתי לגביהם לאחרונה, לגבי הצורך הפעולה או בוודאות המעשה, והדילמה בין התפתחות בקבוצה או דרך אינדיבידואלית. 

שמעתי ולמדתי, מה עושים עכשיו? 

אין מי שלא שואל את השאלה הזו בחיי היומיום שלו וזו שאלה שמבקשת להזרים את המצב החומרי והתחושה שיש התקדמות ויציאה ממצב כלשהוא. השאלה מבקשת עיצה או פתרון פרקטי ונקודתי לבעיה מציקה וזו גישה טובה מאד לטווח המיידי, הארעי של החיים, דרך ההתמודדות עם הנושא שנקרא: החלטה. יש הבדל בין החלטה נקודתית של מה עלי לעשות כעת על מנת לתקן תקר בגלגל המכונית למשל ובין החלטות לטווח ארוך שמתגבשות אל תבנית אסטרטגית חיים שקשה לעקוב אחריה בשל היסחי הדעת הרבים, הפחד ללכת לאיבוד, הבלבול וסערות החיים. 

החלטות עקרוניות על כיוון, דרך, התנהגות וערכים, דורשות החלטה ממקום עמוק ואישי יותר,כגיבוש תפיסת עולם עקרונית אך פתוחה לשאלות ותהיות. שאלת הכיוון דורשת התמדה ואיננה יכולה להיות פתוחה כל הזמן לשינוי, לרוחות, ולהלך רוח רגעי אלא עליה להיות עקבית לתקופה מסוימת (כתרגול  והתחייבות) כי רק כך היא תוכל להיבחן יציבות התפיסה דרך עיני החווה, בפועל וכהתנסות, אחרת יכולים להיווצר התנאים לבואה של חרטה, באותו רגע ראשון שבו העומס המנטלי או הרגשי יגדל, יכולת ההכלה תרד או שתתגלה דרך שהיא יותר מתאימה לכאורה, וככל שהאפשרויות (לכיוונים נוספים) הולכות וגדלות גדל איתם גם הבלבול ושינויי הכיוון התכופים. 

איך עלי לפעול? 

אפשר לענות, שאין עליה תשובה מובהקת כי החיים מתרחשים בתוך ים האפשרויות ונתונים לבחירה, ולכן יש טעם לפגם להתערב בבחירתו של אדם אחר מבלי להבין את התהליך הכולל שלו (תפיסה) או את מטרת העל הנשמתית שלו שהיא הרבה פעמים מוסתרת. האדם מבקש עיצה, פתרון לתקיעות או לסבל הנוכחי וכאן בדיוק נמצא ההבדל בין אדם שפנה אליך לשם פתרון רפואי, מעשי או רוחני לבין אדם שלא פנה אליך ישירות ואתה מתערב בבחירתו רק כי אתה חושב שאתה יודע מהו הפתרון הנכון עבורו. עולם החוויה שלנו מוקף מנטורינג מכליל שכולל אין סוף עצות שימושיות ביחס לכל נושא בחיינו, על פי ניסיונם האישי והסוביקטיבי של חווים אחרים, לדרך כזו יש נטיה להשטיח את הידע על מנת להתאים לכלל רחב יותר של בני אדם, ולאגד אותם תחת התפיסה שמה שטוב לאחד טוב גם לאחר. בנקודה שבה המימד האישי נכנס לתמונה יש צורך להתאים שיח או פתרון לאדם הפרטי באופן ממוקד ולעיתים נוצרת בעיה ואי בהירות ששוללת מהמנטורינג את האפשרות לשמור את האדם בשדה השיח המקובל של השיטה שלו ואז עולה הצורך לעודד את האדם להתאים את עצמו לשיטה, ולשדה השיח שהוא מבקש את עצתו. 

שייכות בתוך קבוצה 

בני אדם נוטים להתקבץ לקבוצות שדומות להם כי כך הם רוכשים לעצמם תחושת שייכות וחשיבות. זה מרגיע לחשוב ולהרגיש שיש כאלו ״שחושבים ועושים כמוך״ מתנהלים או מתאמנים או אוכלים או מאמינים במה שאתה מאמין (לעת זו) שהוא הדבר הנכון. הזכות של אדם לפרטיות נשללת כשהוא מצטרף לדעתם של אחרים רק על מנת להרגיש שייך כי החלק היחסי שלו קטן מהמאסה הכוללת של הקבוצה ולכן גם אם ישמיע את קולו הוא עדיין בעמדה מוחלשת והוא יהיה חייב להתאים את עצמו להלך הרוח הכללי על מנת להישאר שייך. 

אנשים באים והולכים מקבוצות ומסגרות ובודקים את עצמם בכל תחומי החיים: פעם הם מתרגלים שיטה כזו ופעם אחרת, פעם הם בזרם שמאמין כך או אחרת: ביחס לתזונה, בילוי, חינוך, כלכלה, דת, יחסים. פעם הם בזרם אחר על מנת להתנסות ולבדוק את האפשרות להתחבר, והם כמו מודדים את עצמם ואת יכולת ההטמעה שלהם בתוך קבוצה כי הם מבקשים לטשטש זהות על מנת להשתייך, מבקשים את התחושה שתתאים להיותם שייכים למשהו כמוהם על מנת לטשטש את הרגשת הבדידות. 

שייכות לדבר רחב 

יום אחד או בוקר אחד אתה יכול להתעורר ולהבין שאמא שלך אולי ילדה אותך אבל זו גם יכלה להיות אישה אחרת, אבל בלי השמש, השמיים והאדמה לא יכולת לחיות ואז סיפור החיים שלך הופך לאירוע מנקודת מבט אחרת. עם הרעיון הזה אתה מבין שכולם זקוקים לשייכות וכולם מבקשים להיות מאושרים, לפתור את חווית הלבד. זה מצב אוניברסלי גם כי כולם חיים תחת אותה שמש, תחת אותם שמיים ותחת אותה אדמה, ולכן השייכות האמיתית היא לדבר גדול בהרבה שנמצא תחת המושג ״כל האנושות״ ולכאורה קל יותר לקבל את תחושת השייכות האוניברסלית כי אתה גרגר בתוך הקיום האנושי ולכן כל גרגר מסכים שהגרגר האחר יהיה ייחודי, שונה, עצמאי לגישתנו הבנתו, תפיסתו ואמונתו, אבל ביחס לשכן שלך או ביחס לחבריך לקבוצה קשה לך לקבל את זה. 

מערכת הפעלה פרטית

שהות בקבוצה נועדה ללמד, להשתתף, ליצור כח וחוויה גדולה יותר בלמידה הדדית, תומכת ומאפשרת. זה נועד להשראה, חיקוי, קידום אינטרס, מציאת דומים לך והפגת תחושת הלבד וזה כרוך במקרים רבים בשיתוף מערכת ההפעלה שלך והתאמתה למכנה משותף שיכול להיות שרירותי ומשתנה על פי הלך הרוח של הקבוצה או הארגון או כל קבוצת שיח אחרת על כל נושא. לכל אדם (כנראה) יש דוגמאות של התמזגות מוצלחת יותר או פחות לקבוצה כזו או אחרת. ממקום העבודה, או מקבוצת הזהות הפוליטית, או מקבוצת החברים שבכל אלו אתה נדרש להתאים את עצמך ״לרוח הארגון״ ויש מקרים שהרוח הזו לא עומדת ביחס לתפיסה האינדיבידואלית הערכית שלך ועדיין אתה תשאר בה, בגלל הפרנסה, בגלל הרצון להתקדם בעבודה, ובגלל שאתה לא רוצה להיות לבד, ויש האומרים שעדיף הכל העיקר לא להישאר לבד. גם פייסבוק וכל רשת חברתית אחרת זה סוג של קבוצה שבה זכותך (לכאורה) לומר כל מה שתרצה ולהביע את עצמך אך כללי הקבוצה מושכים אל מכנה משותף נמוך על מנת להתאים לכלל רחב יותר של בני אדם ולהלן התוצאה הקשה, כי אנשים שוכחים שהם משתפים את מערכת ההפעלה שלהם, שהם כלי בידי הקבוצה, שהם ניזונים מהערך שמשותף בקבוצה ויש לזה מחיר מתצבר, ולכן וכדי לא להיטמע בהמון הדיגיטלי ולאבד את זהותך יש להתנהל באופן אחראי, מדוד ושקול ועם משמעת עצמית. 

בתפיסת החופש והחירות על מערכת ההפעלה של האדם להיות פרטית ולא ציבורית (מלבד הרצון החופשי לשתף או להשתייך) ,אי אפשר לאפשר לכל גורם להתערב ולערוך בה שינויים אבל על זה בדיוק מתרחש המאבק התודעתי הרחב. על מנת לשרת את החירות של האחר אפשר צריך אחריות רבה כמו זו הכרוכה בטיפול בבני אדם, והדילמות הרבות של המטפל או המטפלת בבואם להשפיע על האדם דרך התערבות בגורמים מתוך מערכת ההפעלה של האדם, ליבת הוויה, מרכז התפיסה וההתייחסות אל החיים שהם כמו קבצים שאותם ניתן לשנות ולשדרג (לכאורה). 

==

הדעת עסוקה ללא הרף במה שיש לעשות כעת כי כוחות התודעה מוכוונים אל המיידי, הפרקטי ואל הרצון לחוש התקדמות בנתיב החיים גם אם הדרך לא ברורה ואין בה את הסימנים הדרושים (לכאורה), או את התמרורים וסימוני הדרך על מנת להגיע אל המטרה. המטרה היא הרבה פעמים משאלת לב שרצונה האמיתי הוא בקשה לתחושת הקלה, נוחות וביטחון. 

==