האם הגבול שלי הוא אכן גבול?

קיימת הנחה שבני אדם לא יכולים באמת לחיות ללא גבולות, ללא מסגרת ברורה שתתחום את המצאי הנפשי והרוחני שלהם אל מסגרת ברורה של הווית חומר וגוף. ולכן, נושא הגבולות מעסיק את בני האדם. הנחה נוספת טוענת שהאדם מגיע אל העולם הזה עם כל מה שדרוש לו (מבחינת כלים) כדי שהוא יוכל לעשות את מסע חייו הרוחני ולהפוך אותו לאפשרי ומוגשם.

פוטנציאל הוא מבנה פנימי שמוצא את דרכו להיות מעובד או מוגשם לאורך החיים, דרך חיפוש צורת הביטוי המעשית של היעוד שלו

זה נעשה בפועל דרך לימוד ובחינת הפרספקטיבות השונות למצבים ונושאים. הרצון לממש את חווית החיים דוחפת את האדם אל ההגשמה מתוך מניע רוחני, אבל בחשיבתה הארצית של התודעה, נקשרים לה כתרים של הצלחה, הישגיות וכיבוש יעדים וזה קורה; כי הדברים נמדדים על פי גובה ועוצמת ההצלחה ובהשוואה לדברים אחרים, ולא בהכרח ביחס לטבעם האמיתי.

אתה שוהה עם עצמך באווירה פסטורלית של שקט והתמזגות בחוויה פרטית ליד נחל שזורם באופן טבעי. מבחינה סוביקטיבית, אתה חווה כעת שקט פנימי ואת זרימת הנחל בתוך עצמך ביחס לזמנים ומצבים אחרים ששוהים בתודעתך, כשנפשך חוותה (אולי) סכסוך בתוכם. מהו השקט האבסולוטי שאינו תלוי בדבר? זו שאלה שלא ניתן לענות עליה כי היא תלויה בתודעתו של הצופה. ככל שחוויות החיים נצברות במהלך החיים הן גם נערמות בזיכרון ויוצרות עוד ועוד נקודות היקשרות (בין החוויות) ויום אחד הם יושוו לחוויה אחרת שתתרחש. כך יווצר הקשר בין השכבות, באמצעות השוואה למשהו אחר או למצב אחר שנמצא בשכבה אחרת, כי הכל יחסי.

גבולות הם מחסום, חוסר גבולות זו הליכה לאיבוד

גבולות הם מחסום שהאדם מציב לעצמו בעצמו על ידי חקירה של המסוגלות ויכולת ההכלה העכשווית שלו. כעת, אני מציב גבול בנקודה מסוימת כי לדעתי זהו גבול המסוגלות והיכולת העכשווית שלי והיא גם יחסית למצבים אחרים שאני תופס בעצמי. הרגשתי נוכחת כעת, אבל היא נמצאת בשינוי מתמיד, ולכן כל חוק כזה (גבול) הוא דינמי ונוטה להתגלות כלא ברור או לא מוגדר בצורה מובהקת. הוא יחסי למצבים אחרים ולא אבסולוטי.

לעיתים, זהו תהליך שמתרחש גם בשאלות גדולות כמו: מהם הגבולות הברורים של מדינת ישראל? או מהו הגבול של פליטות הפחמן שלאחריו לא תהיה לכדור הארץ דרך חזרה למצב תקין? האם חירותו של האדם וזכויות האדם חלות גם על מחבלים? הרבה שאלות שהיחס שלנו אליהן יכול להשתנות באופן יחסי לדעתם של אחרים או באופן יחסי למצבנו הנוכחי הנמדד, למשל: על פי הגבול שהצבנו, על פי רמת הפחד, הכעס או המודעות העצמית שלנו לנושא.

גבולות הם לא תמיד ברורים במיוחד כשהם קשורים לאנשים אחרים ולא רק לעצמנו כי אחרים חושבים, מרגישים ופועלים אחרת מאיתנו.

בחיי היומיום אנחנו נחשפים להמון מצבים שבוחנים את המסוגלות והיכולת העכשווית שלנו על פי מידת העומס והקליטה של נתונים, רגשות ותחושות, גירויים ומידע, ואלו מאתגרים את התודעה שלנו. עוצמת זרימתם וקליטתם של גירויים אלה מפעילה את התחושה שלנו שמבשרת לנו מהו הגבול שלנו. המינד שלנו מודיע לנו באיזו נקודה הגבול שלנו עלול להיפרץ והוא מעריך את המיקום שבו לא נהיה מסוגלים יותר להכיל ולהסתגל ביחס לסיטואציה. התיאום בין גירוי-תחושה למינד שלנו היא תנועה תודעתית שמובילה לפעולה: ההצהרה שלנו בפני אחרים מהו הגבול שלנו שאותו אנחנו מציבים לעצמנו ולאחרים. אדם שחי בנפרדות עצמית רחוק מעצמו ומהיכולת לשקול את יכולתו ומסוגלותו באופן אוביקטיבי, וכך ולעיתים, כל גבול שהוא יציב לעצמו עתיד להיפרץ וזה יוכיח לו שהגבול הוא נקודה סתמית ולא באמת גבול, חוק או יתד ברורה. המפגש עם ״המציאות״ מוכיח לנו שיש אחרים סביבנו שיש להם מערכת אמונות אחרת, תחושה אחרת, ותפיסת מציאות אחרת, וזה דבר שמעלה ספק נוסף ביחס לנכונות הגבול שהצבנו.

כאן אפשר לשאול: האם להתעקש על הגבול שהצבנו או להתגמש איתו? אם נתעקש על הגבול למרות שהגבול יכול להשתנות כאשר התחושה שלנו תשתנה לגביו, זה מעמיד אותנו בנקודת שליטה שאוחזת בעיקרון הלא עקרוני ויש אפשרות שנשנה את היחס שלנו אל הגבול בעצמנו, אבל עדיין נאחז בעיקרון. אם לא נתעקש על הגבול ונזרום עם הרצון של האחר, נפגע ביכולת שלנו לגדר את עצמנו למסגרת ברורה ומצבנו עלול להיות כאוטי עם הזמן.

ככל שסף הגירויים עולה יכולת הקליטה של האדם מאותגרת וזה מעמיס את מערכות ההכלה, אבל לעיתים, זה דווקא מרחיב (לאורך הזמן) את המסוגלות. יחד עם זאת, קשה יותר לחוות שקט בעיר סואנת מאשר בכפר מרוחק וזה אומר שיש משמעות גבוהה גם לתנאים הסביבתיים שהאדם בוחר להציב את עצמו בתוכם. ככל שיכולת ההכלה יורדת, הגבולות מצטמצמים וזהו ניסיון להוריד את עוצמת הגירויים על ידי התנגדות.

מה עושים עם הדילמה הזו?

הרעיון המרכזי הוא לא רק להציב גבולות אלא לחיות בשלום עם גבולותיך.

החיים בשלום עם גבולותיך מבקשים הגדרה ברורה של רצונותיך, מטרותיך והגדרת החזון העצמי שלך, ולזה, דרושה פעולת גומלין הרמונית בין חלקי התודעה. ״פוטנציאל פנימי״ הוא מושג לא בהיר ולא ידוע בהכרח כי הוא לא קבוע והוא מוסתר על ידי אותן השפעות חיצוניות שבאות לידי ביטוי כ"מסכה" החיצונית שלך, זו שמורכבת מתבניות: חינוך ואמונה, מזיכרונות, ממערכת אמונות וממה שאתה ״שואף להחצין״.

דמות וירטואלית עצמית ששואפת להתרחב ובני אדם מתאמצים למנף ולהדהד אותה, כאשר מולה עומדת האפשרות "לקלף" את הקליפות החיצוניות של המציאות המהדהדת בתהליך צמצום, ששואף להבנת תמצית האישיות המזוקקת. התמצית משקפת את האותנטיות והאמת העצמית ואם נדע אותה, אז קיימת האמונה שהתודעה תהיה בהירה ואיתה הגבולות יהיו ברורים או לכל הפחות מוסכמים ופחות ניידים כי נחיה בהגדרה ברורה.

אילו תנאים אנחנו מבקשים?

החיים בעולם הזה בנויים על הגדרת משימות ואנו מבקשים לחיות בשלום עם המשימות שהגדרנו. על מנת ״להגדיר נכון״ אנשים מציבים עם המשימה גם גבול וגם הגדרה ואלו משמשים להם גדר או מסגרת מחייבת. למשל: אני אעשה את המשימה הזו אם יתקיימו בתוכה התנאים האלה שאני מבקש, ואם לא אקבל את התנאים הללו, אז לא אעשה את המשימה. התנאים יכולים להיות כל דבר שאבחר: כמו תמורה כלשהיא, כבוד, יחס, מסגרת זמן, מידת מעורבות, מידת השקעה וכו׳. ועדיין הדימיון שלנו (בדיוק כמו אצל ילד) לא מתחשב בכלל בגדרות שהצבנו, ועוד יותר מזה, הוא מבקש שנבין מה יש מעבר לגדר (כי זה מסקרן) ולכן, אנשים עדיין מבצעים משימות, גם אם התנאים והגדרות שהם הציבו השתנו, או שהם לא מתקיימים בכלל. אז בשביל מה הצבנו את התנאים מלכתחילה?

בני אדם רוצים להצליח לבצע את המשימות שלהם וזה מראה עד כמה הגבול, הגדר והתנאים יכולים להשתנות ואיך אנחנו מצמצמים או מרחיבים את הגבולות שלנו כל הזמן דרך העיקרון:

כאשר אנו מציבים גבול אנו מצמצמים את עצמנו, וכאשר אנחנו מרחיבים את הגבולות שלנו אנו מרחיבים את עצמנו כי אנחנו מרחיבים את גבולות החוויה.

שומרים על הגבולות בזכות פחד והרתעה ועדיין חוצים גבולות

הצמצום של הגבולות שלנו מונע ע״י ירידה ביכולת ההכלה או בתפיסת המסוגלות שלנו בנושא מסוים וזה מונע מהפחד שלא נעמוד במשימה, שלא נצליח או שלא נמצא פתרון. המונחים ״רווח והפסד״ משחקים תפקיד משמעותי בהצבת הגבולות כי כולם רוצים להצליח. תפקידו של הפחד (כגורם מניע) הוא משמעותי מאד כי צורת הופעתו מניעה את הצורך הראשוני להציב את הגבול מלכתחילה. ואדם אומר לעצמו: לא אעשה כך וכך כי אני מפחד! או זה מפחיד, ולכן זהו הגבול שלי. או זה מפחיד אותי ואין לי מסוגלות ויכולת לעשות את זה כרגע. הפחד הופך להיות גורם מכריע בחיי בני האדם והופך בעצמו לסוג של גבול ומסגרת שדרכה אנחנו חוקרים את האפשרויות. האמת אומרת, שהפחד הוא התוצאה ולא הסיבה לגבול, כי רק באמצעות נוכחותו של הפחד הגבול יכול להישמר, באמצעות הרתעה. עם שחרורו של הפחד (ע״י פעולה) האדם בוחן את האפשרות להרחיב את הגבולות שלו שוב ולסיים את הצמצום שהוא חווה.

חציית הגבול שקבענו היא יציאה מהמסגרת או הגדר, ובאזור התעתועים הזה מתקיימים תנאים שונים כי זהו התווך, המקום שנמצא מעבר לגדר או לגבול שהיצבנו (היצבנו אותו מראש על פי רמת הפחד, היכולת והמסוגלות שלנו) ולכן חצית גבול מאתגרת את הפחד, ההכלה והמסוגלות שלנו והיא בודקת את נקודת השבירה שלנו. אם נקודת השבירה לא תתרחש בפועל זה אומר שהגבול שהצבנו מראש היה מצומצם מידי ולא מעשי, ואם כן נשברנו, זה אומר שלא שמרנו על הגבול וכעת אנו צריכים לשקם את ההריסות של השבר שאנו חווים.

אדם צריך לפעול ביחס אל מידת המסוגלות וההכלה שלו כי רק אלו יוכלו לאפשר את הרחבת הגבולות שלו. זו הזמנה למתינות ושיקול דעת.

התהליך המכני של צמצום והרחבת הגבולות

בראייה הסינית, תהליך ההרחבה או ההתרחבות של הגבולות קשור אל מערכת חמשת האלמנטים דרך יסוד האש והעץ. הרעיון של גבול ותהליך הצמצום של גבולות קשור אל יסוד המתכת. שני אלה נמשכים וקשורים אחד אל השני במעגלי בקרה ושליטה, היוצרים מתח בין שני כוחות מנוגדים ומשלימים. ביחסי אש-מתכת, זה דומה ליחסים שבין גז למוצק. אש יכולה לחמם או להתיך את המתכת לנוזל. במצב ההפוך ובהתגברות מתכת לא תיווצר מספיק אש על מנת לשנות את מצב הצבירה של המתכת ולהפוך אותה לנוזלית ומכאן נוקשותה (ונוקשות גבולותיה). ביחסי מתכת ועץ זה קצת שונה כי אנרגיה של עץ לא מתרחבת אלא עולה למעלה ושואפת למיצוי של התנועה (ולא אתייחס לזה כאן ) , בו בזמן שאנרגיה של מתכת היא מתכנסת ושואפת לרכז את האנרגיה פנימה. ולכן גבולות ושמירתם מקורה באנרגיה מתכתית. חוסר גבולות או מתיחת הגבולות זה יסוד אש ועץ, כאשר אלמנט אש מתמודד יותר עם האתגר של ״לשמור על הגבולות״ או להתנהל בתוך עצמו מבלי לפלוש למערכות אחרות, ואתן דוגמא לשני המצבים של אש ומתכת.

יונתן חי ונושם את העיר הגדולה

יונתן הוא אדם צעיר שהגיע אל העיר הגדולה על מנת לחוות את מטעמיה ואפשרויותיה. הוא מבקש להתגבר על הרגשת הבדידות שהוא חווה מעת לעת ורוצה שההכרה החברתית והאישור שהוא זקוק לו יגיע דרך הנוכחות הרגשית הסוחפת שלו. דרך הביטוי של תשוקה, התמזגות, משיכה, חום ואהדה שנובעים מהקשר שלו והתקשורת שלו עם הסביבה. הוא מדבר בגובה העיניים, נותן לכל אחד ואחת תחושה שהם מיוחדים, משקיע את עצמו בטיפוח מערכות יחסים, ומודד את עצמו וגדולתו על פי מידת האהדה שהוא מקבל. וכך, הוא מוצא שהוא מכיר המון אנשים, בהרבה מעגלים והוא להרגשתו: איננו אנונימי יותר אלא מקובל, נאהב ורצוי. מידת ההשקעה שלו בטיפוח ותחזוק מערכות יחסים היא גבוהה מאד, ולמעשה, הוא לא נוטה להעמיק קשרים אלא לרפרף מעליהם במבט צחוק, דחקות, פעלתנות, אנרגיה וחום רגשי. כשהוא מתלהט ניתנת לו ההזדמנות מהסביבה האוהדת לבטא, להביע ולהתמזג, וכך הוא חווה התרחבות של כל אותם נושאים הקשורים בשיתוף, בהתייחסות לאחר, יכולת יצירת קשר פתוח, זורם ומשתף. קשר הנובע מן הלב ומתייחס לרגישות ולפגיעות של האחר.

מן הסתם יונתן מוטרד פחות מאינדיבידואליזם או מצורך להגיע להגדרה עצמית. להיפך, הוא מבקש להרגיש אחדות בכל מצב ועם כל אחד, אבל בסופו של דבר הוא מגלה שהוא לא ממש מוכן לכך שהיא תבוא על חשבונו.

הנקודה שבה הוא חש שזה בא על חשבונו מופיעה כשהוא נוטה להתעייף, ולהתרוקן בצורה קיצונית ולאבד את כח החיים למשך ימים שלמים, וכך הוא חווה אמנם הרבה רגעי התעלות בחברת אחרים והתפוצצות של תחושות, אך הוא מוצא שבזמנים שבהם הוא לבד, הוא מרוקן ועייף וחסר כח חיים וכך הוא נע ונד בתוך המצבים המעגליים החוזרים על עצמם.

חוסר האיזון הזה מעלה בו שאלות אבל הוא מכור לתשוקות וסחף חברתי, מודע להיותו צנטראליסט ועדיין התייחסותו לאחרים מופעלת מתוך התייחסות אמיתית, כנה ורגישה, אבל הוא לא מצליח לפתח מערכות יחסים עמוקות וקבועות כי הוא משתעמם מהר, ומונע ע״י התחושה שיש להמשיך הלאה כי תמיד יהיו שדות, אנשים ונשים נוספים שהוא יוכל להכיר ולחוות.

יונתן חי בשדה מחקר מיסיונרי ששואף להתרחבות ולכן הוא זקוק לקהל, להזדהות ולחווית יחד. הוא מתעלם מגבולותיו ומתיש את עצמו בהתמכרות למרחב ציבורי שיש בו תחושה לרגעים של נגיעת אהבה , אחדות וחיבור אמיתי בין בני אדם. הוא מתבונן בחיים דרך עיניים שרואות אפשרויות, מציתות הזדמנויות, ומזרימות דלק של התלהבות להיכרויות וסחף שדומה בכל פעם מחדש: להיותו מאוהב.

הוא רוצה לחיות כמאוהב ומחליף לפרקים את מושאי התאהבותו. בין זמנים אלו הוא מרוקן ולכן הוא יעשה הכל בשביל להצית את הפתיל ולהלהיב את עצמו; הוא נסחף, רגשי יותר, נועז יותר, והמטרה: להפיץ את אהבתו, לחלק ולשתף, מתדלקת את דמיונו וחושיו אך מחרבת את גבולותיו ומניעה אותו אל חווית פיזור ותחושת אבדן עצמי.

הגבולות שלו מטושטשים. הוא יכול לומר דבר והיפוכו, ולהשמיע לצד השני רק את מה שהוא רוצה לשמוע כי הוא רוצה להיות ״חיובי״. הוא נסחף אל ״תוצאה ו "מודד" כל הזמן את ערכו (בעיני האחר) וזה מרחיק אותו מעצמו, מהגדרת זהותו, בתהליך מקסים אך מרוקן בסופו של דבר. הוא חווה התמכרות למצב אחד שממנו ובתוכו הוא מרגיש נח ולכן הוא דוחה רעיונות של איזון, מתינות, יצירת קשרי עומק, והתייחסות אמיתית אל רגישותו הצד השני ולאי הפיכת הצד השני לכלי על מנת להשיג את מטרותיו. האגו שלו פועל בעוצמה גם במרחבים שבהם ולכאורה ביטויי האהבה והאחדות שלו הם הגדולים ביותר.

יונתן מוטרד מכך שהוא חייב להמשיך ולתדלק את ההתרחבות של הגבולות למרות שזו הסיבה העיקרית לכך שככל שעובר הזמן הוא יותר מרוקן ומאבד את ניצוץ החיים. הניסיונות הרבים, הפיזור והמאמץ לשהות במרחב רגשי קבוע דורש ממנו השתדלות ותדלוק עצמי. להתרומם אל האופוריה, האשלייה ולהתמכר לתמונת מציאות אופטימית אך לא מאוזנת שגורמת לאיבוד עצמו. יונתן רואה את עצמו מעיני אחרים ולא מעיניו שלו כי חסרה לו הפרספקטיבה הזו על עצמו, ולכן המטרה המרכזית שלו היא להיות במרכז העניינים כל הזמן, ועבור זה, המטרה מקדשת את האמצעים, עד לנקודת ההיפוך, שבה מתרחשת קריסה של האש בתהליך התרוקנות המוביל לתשישות שמחייבת תהליך התאוששות.

יונתן מבין שהוא לא מאוזן, שההשקעה במושא רגשי חיצוני נעלה ככל שיהיה מרוקן אותו וגורם לו להסתיר את התחושות האמיתיות שלו, וכך ״האיבוד העצמי״ שהוא חווה זו נפרדות עצמית, והוא מבין את זה כאשר הוא נופל לדיכאון ואז הוא מבין שהוא חייב לשים לעצמו גבולות וגם לשמור עליהם.

בעולמנו החומרי תהליכים כאלה נוטים להוביל אל הקצנה והתמכרות מבחינת השימוש במאיצים, חומרים, סמים, מסרים, מדיות חברתיות, שיתוף אינסופי, והרגשה של תחרות מאולצת בדרך אל קידמת הבמה. מתקיים בלבול וסתירה בתהליכי ההרחבה ויציאה ״מהמצור האישי״ שמבקש "למנף ולהרים מצבים“. המצב הזה דוחף ומעודד ודורש עוד ועוד משאבים כי המרדף אחר תשומת הלב והצורך בהכרה הוא מייגע, גם אם יש בו נקודות תועלת ורווח. ועדיין, הרגשות ינועו על פי אהדה הנמצאת או חסרה בסביבתו.

עם הזמן יונתן מפתח פחדים ומתמלא בחששות מפני התחייבות. הוא מפעיל את גבולותיו בדרך ״לא נכונה״ וכך הוא נמנע ומתרחק מכל אדם או אירוע שמוריד או מנמיך את האשליה שמנהלת אותו כי בתפיסתו האש לעולם יכולה לבעור במלוא עוצמתה, אין לה רגעי מנוחה, והיא יכולה לנוע מדבר לדבר ולחרוך את המרחב על מנת להשיג דבר מה לעצמו. האמת מספרת שהאש היא המודעות עצמה, והיא מבקשת שלא תעשה מעצמך כל כך הרבה ענין. שתביט, שתתבונן שתאהב ותקבל את עצמך קודם (גם את מה שלא נח לך) ושתשמור על המסגרת העצמית שלך ועל גבולותיך כי בלי מסגרת עצמית לא תוכל לתפקד.

קרן מעיפה את הבולשיט

גם קרן (כמו יונתן) היא בחורה צעירה אבל היא חיה את חייה במישורים אחרים לגמרי ומכוונת למטרות אחרות. היא ״מתכתית״ ושואפת להראות, לשדר ולהדהד לעולם את אפשרות קיומה של השלמות. דרך חייה מושתתת על היכולת לצמצם את המיותר, כדי להגיע לתמצית האמת. היא מעדיפה שזו תישען על ״נכונות הדברים״ ועל צורתם כביטוי של אסתטיקה וסדר מופתי. קרן מכוונת את עצמה לצמצום, חוקים והגבלות על מנת למרק ולהבריק את הכלי שהוא עצמה, התנהגותה, אמירותיה וביטוייה החיצוניים, כלומר; הדרך אל השלמות מתחילה בויתור על העודף והורדת המיותר ולכן היא מציבה לעצמה גבולות ברורים ובונה מערכת שלמה של ״עשי ואל תעשי״ כדי למגר את כל היסחי הדעת, והמגבלות, שלדעתה מונעות ממנה להגיע אל יעדה. הצבת גבולות אלה מצמצמת את רוחב החוויה שלה וגם את האפשרויות שהיא תחווה כי היא לא מוכנה להתנסות במצבים שלא עומדים תחת תנאיה, ולכן גישתה נוקשה.

התהליך של קרן דורש תשומת לב לפרטים, הוא דורש שליטה עצמית ועמידה בפני פיתויים ותשוקות כי ההיגיון מוביל את הרגש. היא מעדיפה את הלבדות, והיא מוצאת שעל אף שהיא צעירה שאמורה לטעום את מטעמי החיים היא מתרחקת מהזירה החברתית הרוחשת, על מנת להגיע אל אותה שליטה ואבחנה ביחס לעצמה. ביחס למה מתרחש בפנים, לעומת מה שמתרחש ”בחוץ“.

ההפרדה והחלוקה השרירותית בין "בפנים ובחוץ" מייצר עם הזמן מודל של התבוננות נוקשה, שופטת ומבקרת כשהיא מודדת את האירועים והמצבים השונים כטוב ורע, ואז היא מתחילה בתהליך סלקציה ביחס אל גבולותיה ושואלת: האם המצב עומד בתנאים שהצבתי על פי גבולותי ואמונתי? האם המצב או האדם הזה עונה על הציפייה שלי להתנהגות, יחס, ביטוי ופעולה כפי שאני תופסת אותה? ומכאן, האם עלי להתייחס לכך או לא? האם זה שלי, עבורי או נוגע אלי?

הגבולות שהיא מציבה כהתניות לפעולה והתייחסות שלה, מצמצמים את המרחב שלה ואת עצמה, כי היא יכולה לפעול רק בשדות ומרחבים שעונים על הקריטריונים והתנאים שהיא הציבה לעצמה באמצעות שכלה.

עם הזמן קרן הופכת להיות כפייתית. היא דורשת הסכמה פנימית בין חלקי התודעה שלה על המטרה (להיות כלי מבריק ללא הפרות) , מגיבה שכלית ומונעת דרך הרצון להיות ללא רבב אבל כאשר הרגש מעלה תשוקות או כשעולה מחשבה או פעולה שלא עומדת בקנה אחד עם תפיסתה, היא רואה את זה כהפרעה. היא לא מאפשרת לרגש חופש פעולה והיא מאשימה ושופטת ונוזפת בעצמה על המעידות הללו. כל שריטה או חריקה פוגעת ”בהרמוניה והשלמות האפשרית" או באפשרות להיות זכה וטהורה בעיני עצמה וכך היא נעה בין תחושת כשלון אחת לאחרת, כי איזה בן אנוש באמת יכול להיות "ללא רבב" או לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהוא מציב לעצמו כל הזמן?

האידיאל המכוון אל "אסתטיקה ושלמות של יחסים“ סותר את האפשרות לקבל אנשים שחושבים, מרגישים או פועלים אחרת ממנה. הפיקוד השכלי ״המתכתי״ שלה שולל כל תפיסה אחרת בטענה שהיא לא מדויקת ולא נכונה. אלו תהליכי צמצום שדרכם קרן מבודדת את עצמה על ידי הידוק של גבולותיה וקביעת חוקים נוקשים. יש אנשים שמתנסים בתנועה הזו כאשר הם בוחנים אל התזונה שלהם למשל, דרך ההתייחסות של ״מה מותר לי או אסור לי לאכול״. זו התייחסות הדוקה שבוחנת רק את הגבולות ואת ההתנייה ולא את הרצון האמיתי. הנושא לא באמת חשוב, אם זה זו תזונה רגילה או טבעונות, פוליטיקה, תרבות או דת, בסוף הכל זה מערכות יחסים בין אדם לעצמו ולסביבתו והאפשרות של האדם לטעום, להתנסות ולהבין ולקבל גם דרך אחרת, ולא רק לצמצם את ״השלמות״ לתפיסה מינימליסטית בלבד שמציבה תנאים גבולות והגבלות. ולכן ולכאורה, עצם "הישיבה ההדוקה" על עצמה, הריסון, הקטלוג, האסור והמותר זו הדרך המרכזית שמטרתה לגדל עמוד שדרה ומשמעת עצמית עם גבולות נוקשים בדרך אל המטרה ועל פי אמונותיה. השאיפה לאותה שלמות מתורגמת למטרה המרכזית - להבריק, לנצוץ, לטפח אישיות ממוקדת היודעת את מבוקשה וגבולותיה מבחינת חתירה אל המוחלט, ע"י ליטוש והברקה של תכונות ויכולות אישיות.

זה נשמע טוב ומועיל, אבל זה קשה לחיות כך כי יש בתהליך הזה אספקטים מדכאים. פעולת צמצום לא מסתיימת בנקודה כלשהיא והיא נוטה להימשך ולהערים עוד ועוד התניות על עצמה. קרן מתמכרת אל הצמצום ולא מכירה את ההרחבה כי היא כמעט ולא חווה אותה, היא לא מאפשרת לעצמה להרחיב את הגבולות כי היא מאמינה שהם יחריבו את האישיות המצוחצחת שהיא בונה. ולכן, תהליך הצמצום הוא המטרה המרכזית והתנועה המרכזית שלה כי זה התהליך הקבוע. אבחנה - שיפוט - גבולות- צמצום. קונפליקטים ונושאים מורכבים כמו דילמות במערכות יחסים סוערים, קנאה, כעס, פחד, תשוקה, חמדנות הופכים להיות מוצנעים ומודחקים כאילו לא צריך להתייחס אליהם כי הם לא עומדים תחת מערכת השיפוט העצמית. היא לא יודעת איך להשיב ולהתייחס אליהם ולכן היא מתייגת אותם כהפרעה. זה תהליך אגוצנטרי, כי האישיות נדרסת תחת מערכת שלמה של ביקורת עצמית ושיפוט על מנת להעיף את המיותר ולוותר על תכונות (גם חשובות) ולמרק את הכלי לכדי אישיות נוצצת. בדרך, קרן הופכת להיות קשוחה מידי, בלתי חדירה, לעומתית, הודפת וביקורתית כי היא לא מוכנה להכיר בתכונות שלא מתיישבות עם תפיסתה בנוגע לצדק, וקבלת השונה ממנה. קשה לה לקבל שהרגש לא עובד על פי כללי השכל הישר וגם הוא חייב מענה מתוך עצמה. הכושר האסתטי שלה הופך לכלי שיפוטי שמבטל את האפשרות לשיח פתוח והשתתפות עם האחר, כי קשה לה לקבל שצמצום אמיתי ונכון לא צריך להיות מלווה בתחושת חסר ודחק, ובשבילו, לא צריך באמת אישיות מבוצרת בתוך גבולות.

הרחבת הגבולות (יחסי אש-מתכת) היא האפשרות שלה לקבל את סך חלקיה, לקבל את המנעד הרחב של הרגש ולדעת שתמיד יהיו הפרות בדרך, אבל, שהיא תדע ותלמד לאזן אותם בעצמה, כי היא תקבל את עצמה ותקבל שיש רבים בסביבתה שחושבים, חשים ומרגישים אחרת ממנה. ולכן, ועל מנת לחיות בשלום בקרב בני האדם ולממש את עצמה, היא מבקשת לבנות אמון עצמי אמיתי, ולהפסיק לחנוק את חייה בגבולות מוגזמים והתניות מעיקות שמדכדכות את נפשה ומצמצמות את החוויה שלה בעולם.

יחסי היסודות אש ומתכת משקפים הקוטביות שנחוצה על מנת לקיים מערכת יחסים נכונה ומתואמת עם עצמך. אין בטבע תהליך התרחבות ללא צמצום ואין שיא ללא שפל. הכל פועל בתוך מחזוריות מתואמת. התרחבות יתר של גבולות תוביל בהכרח לפיצוץ ונקודת שבירה, והידוק יתר של גבולות וחוקים יוביל בהכרח לדיכוי ולכן כל הראייה והריפוי הסיני נשען רק על דבר אחד, על איזון.

יונתן וקרן יכולים להיות שכנים או אפילו בני זוג אבל הם בוחנים, תופסים ופועלים בעולם ממישור פעולה שונה. הם תופסים את העולם בצורה אחרת ולכן גם המטרות שלהם שונות ומכאן שהם יחוו חיים שונים זה מזו. אין טוב ורע ואין דרך אחת שהיא יותר טובה מאחרת, כי אנחנו חיים בעולם של בחירה חופשית, ולכל אחד מותר לבחור את מה שהוא רוצה וצריך, בידיעה ברורה ובהירה שלכל בחירה יש גם השלכות.