וונדזי - Wenzi (文子) - הדיאלוג בין דאואיזם לקונפוציוניזם

"הדרך (道) גבוהה עד שאי אפשר למדוד את קצהּ, עמוקה עד שאין לחקור את תחתיתה. היא עוטפת את השמים והארץ, מקבלת לתוכה כל מה שאין לו צורה. מקורה זורם ללא הפסקה, נובע בלי להתמלא. כשהיא עכורה, מתוך השקט היא מתבהרת; כשהיא מופעלת, השפעתה אינסופית. אין לה בוקר ואין לה ערב.

כאשר מבקשים לאחוז בה היא אינה מתמלאת אפילו בכף יד אחת; היא מצומצמת אך יכולה להתרחב, נסתרת אך יכולה להאיר, רכה אך יכולה להיות קשה. היא מכילה את היין ומולידה את היאנג, ומכוחה ניכרים שלושת האורות (שמש, ירח, כוכבים). ההרים מתנשאים ממנה, המעמקים נעשים עמוקים דרכה, החיות רצות מכוחה, הציפורים עפות בעזרתה, הקילין משוטטים בה, עוף הפניקס מרחף בה, והכוכבים נעים במסלולם מכוחה."

(ונדזי, פרק 1)

"הדאו אינו ניתן לשמיעה - אם אתה חושב ששמעת אותו, זה לא הוא.
הדאו אינו ניתן לראייה - אם אתה חושב שראית אותו, זה לא הוא.
הדאו אינו ניתן לביטוי במילים - אם אתה חושב שתיארת אותו, זה לא הוא.
מי באמת יכול להבין את מהות הבלתי נראה, את הצורה שאין לה צורה?
לכן נאמר:
כאשר כולם יודעים מהו טוב - זה כבר לא טוב.
היודע האמיתי - אינו מדבר,
והמדבר - אינו יודע."

(ונדזי, פרק 5)

"היא מאזנת את היין והיאנג, מסדרת את ארבע העונות, מתאימה את חמשת האלמנטים, מרווה את הצמחים, חודרת למתכות ואבנים. חיות גדלות וחזקות, פרוותיהן מבריקה; ביצי הציפורים אינן נפסדות, עוברי החיות אינם נפלים; אבות אינם דואגים לאבד את בניהם, אחים אינם בוכים על מות אחיהם, ילדים אינם יתומים, נשים אינן נותרות אלמנות. אין קשת בענן נראית (סימן לפירוד בין שמים וארץ), אין גנבים ושודדים בדרכים - זהו פרי של ההתגשמות בסגולה."

(ונדזי, פרק 1)

"החכם, אינו מכריח את הדברים,
אלא מכין את התנאים:
מי שרוצה דגים - יזרים מים לערוץ;
מי שרוצה ציפורים - יטע עצים;
המים נאספים - הדגים באים,
העצים גדלים - הציפורים נמשכות.
אין צורך לגרור את הדג לתוך המעמקים
ואין צורך לשאת את הקוף על גזעו;
פשוט מאפשרים ליצורים ללכת בעקבות נטייתם.
המים נעשים צלולים כאשר הם שקטים,
הצלול מביא ליישור,
היישור מביא לפשטות,
והפשטות מגלה את צורת הדברים.
כאשר ההצלחה באה - על החכם לסגת.
כך דרכם של השמים."

(ונדזי פרק 4)

"לפני שנוצרו שמיים וארץ היה הכול עמוק, מסתורי, בלתי מובחן, שקט וצלול.
החומר הכבד והעכור נעשה ארץ,
העדין והזך נעשו השמיים.
מכאן נולדו ארבעת העונות, ומכאן נחלקו יין ויאנג.
האנרגיה המעודנת יצרה את האדם,
האנרגיה הגסה - את החרקים.
הקשה והרך מאזנים זה את זה, וכך נבראו כל הדברים."

(ונדזי, פרק 3)

"כאשר אנרגיית השמיים יורדת, ואנרגיית הארץ עולה, היין והיאנג נפגשים, וכל הדברים שוכנים בהרמוניה. אז מתרומם ה"אדם האציל" (君子), וה"אדם הקטן" (小人) דועך - זו דרכם של שמיים וארץ.

דרכה של השמיים היא להחסיר מן המלא ולהוסיף על החסר;
דרכה של הארץ היא להוריד את הגבוה ולהרים את הנמוך;
דרכם של הרוחות והאלים היא להשפיל את היהיר ולהרים את הצנוע;
דרכו של האדם היא לא ליטול מהמרבה אלא להעניק למי שחסר.
דרכו של החכם היא להציב עצמו במקום הנמוך ביותר, שבו אף אחד אינו יכול להתעלות עליו."

(ונדזי, פרק 4)

"כמו מחזור שנים-עשר החודשים, הכל סובב במעגל, שב וחוזר,
אינו מתחיל ואינו מסתיים.
חמשת הכוחות - מים, עץ, אש, אדמה, מתכת - נראים כמתנגדים זה לזה, אך למעשה הם תלויים זה בזה.
הדאו יוליד את כל הדברים,
העקרונות שלו מסודרים בתוך היין והיאנג,
מתגלמים בארבעת העונות,
ומתפרשים לחמשת היסודות,
כך שכל אחד מוצא את מקומו
והכל נע בהרמוניה עם הזמן.
לכן, אף שהדאו אינו עושה דבר,
הכל נעשה מאליו."

(ונדזי, פרק 6)

"כאשר הגוף מתגבש - חמשת האיברים מתעצבים:
הכבד שולט בעיניים, הכליות באוזניים, הטחול בלשון, הריאות באף, והכיס מרה בפה.
הראש העגול מדמה שמיים, הרגליים המרובעות את הארץ.
כשם שהשמיים כוללים ארבע עונות, חמשה יסודות, תשע חלוקות ושלוש-מאות-ושישים ימים,
כך באדם: ארבע גפיים, חמישה איברים פנימיים, תשעה פתחים, ושלוש-מאות-ושישים מפרקים.
האדם מקביל לשמיים ולארץ, והלב הוא אדונם."

(ונדזי פרק 3)

"מה שנקרא אי-עשייה - אין פירושו שאם מושכים אותך אינך בא, או שדוחפים אותך אינך הולך… אין פירושו להיות קפוא או סגור. פירושה הוא:
שהרצון האישי אינו נכנס לדרך הציבורית,
שהתשוקות אינן שולטות בדרכי הצדק,
שהמעשים נעשים על פי עקרונות הטבע,
והפעולות נובעות מההזדמנויות שכבר קיימות."

(ונדזי, פרק 6)

"החכם זורם עם הכיוון של מה שכבר פועל ולא מנסה לכפות סדר מלאכותי.
כאשר משהו קורה - הוא אינו נאחז.
כאשר פעולה מצליחה - הוא אינו מתפאר.
כאשר שם נבנה - הוא אינו מחזיק בו.
הכול נעשה בהתאם למה שכבר יש - לא על ידי כפייה, אלא על ידי התאמה.
החכם אינו מתבייש אם מעמדו נמוך,
הוא רק מצטער אם הדרך (道) אינה מיושמת.
הוא שומר על ריקות פנימית
ועל וו-ווי אמיתי."

(ונדזי פרק 6)

"השליט העליון (帝者) נקרא בשם אך איש אינו יודע את מהותו.
השליט העליון נעלה בזכות סגולתו (德),
המלך הרגיל נשען על הצדק (義),
והשליט הכוחני נשען על הכפייה (理).
מי שמנהל על פי תחבולות וחוכמות - לבו נעשה טרוד ומבולבל.
מי שמנהל על פי עונשים וחוקים קשים - העם ישנא אותו.
ומי שמרבה בפיקוח ושיפוט - העם יתחיל להעמיד פנים שהוא טוב,
בעוד שהשחיתות תתרבה מתחת לפני השטח.
לכן, החכם מתבונן בשמים ובארץ
ומכוון את עצמו עם השינויים של הטבע."

(ונדזי פרק 6)

"הפעמון הגדול משמיע קול, ובכך שוחק את עצמו.
הנר מאיר את דרכו, אך נמס בלהט עצמו.
פסים על עור הנמר והברדלס הם שמושכים את הציידים לכוון אליהם את חיציהם.
לכן:
מי שסומך על אומץ-לבו ותקיפותו - מוצא את מותו.
מי שמתפאר בחכמתו ויכולת הוויכוח שלו - סופו להיכשל.
אפשר להשתמש בשכל כדי לדעת;
אך אי-אפשר להשתמש בשכל כדי לדעת שאינך יודע."

(ונדזי פרק 4)

"יש ארבעה אופנים לשלטון:
הקיסר (帝者) - מאחד את עצמו עם הטאי-יי (האחדות הגדולה).
המלך (王者) - פועל לפי חוקי היין והיאנג.
השליט בכוח (霸者) - נשען על מחזורי ארבע העונות.
השליט הרגיל (君者) - נשען על שש התקנות (מערכת חוקים נוקשה)."

(ונדזי, פרק 7)

"בעידנים של שקיעה, כאשר השליטים כבר איבדו את הדרך,
הם חופרים הרים וסלעים, שולפים זהב ויהלומים,
כורים פנינים ואבנים יקרות, ממסים נחושת וברזל
ובכל זאת העולם איננו משגשג.
הם חותכים רחם ומקריבים עוברים, שורפים שדות פולחן עתיקים,
הורסים קנים ושוברים ביצים, עד שגם הפניקס אינו עף עוד.
אבל כל זה מערער את הסדר הקוסמי:
היין והיאנג משתבשים, עונות השנה מתבלבלות."

(ונדזי, פרק 10.6)

"בזמנים של משבר כזה, קמים לפתע החכמים והקדושים:
הם נושאים את הדאו, מחזקים את האנושיות והצדק, מאחדים את הקרובים ואת הרחוקים.
הם מאחדים את הארץ כולה,
מכוננים סדר חדש, מגרשים את הרשעים ואת המלשינים,
מסלקים חוקים אכזריים, מבטלים גזרות מיותרות.
הם מפנים את דרכם חזרה אל הטבע:
מבקשים את הפשטות, מסלקים את המותרות, מדכאים את ההתחכמות.
החכם אינו יוצר את הזמן, אבל הוא יודע לזהות את הרגע
ולא מפספס אותו."

(ונדזי 10.7)

"דרך השרים (臣道) - כשהם דנים בעניינים, עליהם להיות ראשונים להציע את הפתרון, לשמור על תפקידם ולהבחין בין תחומי הסמכות, וכך אפשר להקים הצלחה אמיתית.
משום כך, אם השליט והשרים הולכים בדרכים שונות - יש סדר.
אם הם הולכים באותה דרך - יש בלבול וכאוס.
כל אחד צריך לדעת את מקומו ולפעול בתחום שלו."

(ונדזי, פרק 9)

"כמו לוויתן שאיבד את המים - אפילו נמלים יכולות לשלוט בו,
כך גם שליט שמוותר על מקומו ותפקידו, ומתערב במאבקים של פקידיו
סופו שהוא נשלט על-ידי עוזריו ופקידיו.
כמו נגר פשוט שנכנס לעבודתו של אומן-מומחה - נדיר שלא יפצע את ידיו.
אבל אם יעלה על העגלה וייתן למי שמבין בסוסים להנהיג,
הוא יגיע לאלף מילים ללא מאמץ.
כך גם שליט חכם: הוא נעזר בכישרון של אחרים
ומגיע רחוק בלי לשחוק את עצמו."

(ונדזי פרק 8)

"דרכם של השמים: כשהיא מגיעה לקצה, היא שבה לאחור. כשהיא מלאה, היא נגרעת.
החכם, בהתאם לכך, מצמצם עצמו מדי יום, ואינו מעז למלא את רוחו.
הטבע האנושי שואף תמיד להיפך:
לחפש את הגבוה ולשנוא את הנמוך.
לחפש קניין ולפחד מאובדן.
לכן החכם מחקה את השמים:
מבלי לעשות הוא מגשים.
מבלי לאחוז הוא זוכה.
הוא שותף לרגשות האדם, אך הולך בדרך אחרת ולכן הוא נשאר לאורך ימים."

(ונדזי פרק 3)

"השמיים אוהבים את המהות הטהורה (精, ג'ינג),
הארץ אוהבת את האיזון (平),
האדם אוהב את הטבע הרגשי שלו (情).
לכן כאשר האדם סוגר את ארבעת השערים (החושים)
ומפסיק את חמשת הדרכים (חמשת הנתיבים של תשוקה ותפיסה),
הוא נטמע בדאו ומתמזג עמו.
זה נקרא "האדם האמיתי" (真人)."

(ונדזי פרק 7)

"הטקסים והחוקים (禮, לי) מעצבים ומפסלים את טבע האדם,
מעקמים את רגשותיו ודוחסים את אופיו.
העין אולי חושקת במשהו אך החוק אוסר עליה להביט בו;
הלב אולי שמח אך הטקסים מגבילים את שמחתו.
אם אתה גורם לאנשים לפחד מהחוק, אולי הם יימנעו מלגנוב
אבל טוב בהרבה הוא להעמיק בהם כך, שבליבם לא יהיה כלל רצון לגנוב.
שורש האסון תמיד בתשוקה."

(וונדזי פרק 10)

"מאז ומקדם, מעולם לא היה אדם שהצליח להיות מושלם במעשיו.
לכן, אדם נבון (君子) איננו דורש שלמות מאחרים.
הוא מדויק אך לא חותך, צנוע אך לא פוצע, ישר אך לא נוקשה,
רחב-אופקים אך לא מבזה אחרים.
החכם משלב דרך, מוסר, עוצמה וחמלה:
הוא אינו מכריח אנשים בכוח אלא מתקן את עצמו."

(ונדזי פרק 9)

"מבין כל נשימותיהם של שמיים וארץ,
אין גדולה מן ההרמוניה.
לכן דרך החכם היא כזו:
הוא רחב אך נחוש,
קפדן אך חומל,
רך אך ישר,
נמרץ אך מלא חמלה.
כי מי שהוא קשוח מדי נשבר,
ומי שהוא רך מדי נמחץ.
הדרך הנכונה מצויה באמצע:
בין הקשיחות לרכות, בין התקיפות לגמישות."

(ונדזי פרק 8)

"כאשר יש איזון בין תנועה לשקט - הצרות אינן חודרות.
כאשר יש איזון בין לקיחה לנתינה - אשמה אינה מצטברת.
כאשר יש מידה נכונה בין אהבה לשנאה - דאגה אינה מתקרבת.
כאשר יש הרמוניה בשמחה וכעס - העוינות אינה נוגעת בך.
החכם חי במידה:
יש לו מספיק לאכול,
מספיק ללבוש,
מספיק חום כדי לשמור על גופו
ואין לו צורך מעבר לזה."

(ונדזי פרק 7)

"כאשר מחוקקים חוקים נוקשים לדין ולענישה, העם מתמרמר.
החכם פועל אחרת:
הוא מבטיח רווחה וביטחון עוד לפני שמצוקה מתקרבת,
והוא צופה את הסכנות הרחוקות לפני שהן מגיעות.
לכן:
אין 仁 (רן) גדול יותר מאשר אהבת בני-אדם,
ואין חכמה גדולה יותר מהכרת טבע האדם.
כאשר יש אהבת אדם - אין צורך בענישה.
כאשר יש הבנה של בני-אדם - אין צורך בשלטון קשוח ואכזרי."

(ונדזי פרק 5)

"האם באמת יש בעולם חוקים קבועים לניהול?
בעבר הרחוק, שלושת הקיסרים הקדמונים לא הוציאו צווים ולא הנהיגו חוקים, ובכל זאת העם ציית להם מרצונו.
בתקופת שושלת שיה - די היה בהבטחה.
בתקופת שושלת יין (שאנג) - נדרשו שבועות.
בתקופת שושלת ג'ואו - כבר נדרשו בריתות כתובות.
מי שנאחז בחוקים נוקשים מדי לא יכול להוביל שינויים רחוקים,
ומי שכבול לטקסים ופורמליות לא מסוגל להגיב למציאות משתנה."

(ונדזי פרק 9)

"החוקים (法) נולדים מתוך הצדק (義).
הצדק נולד מתוך התאמת העניינים לרצון הכלל, וההתאמה הזו נשענת על מה שמתחבר עם טבע האדם ולבבו.
החוק אינו נשלח מהשמיים וגם אינו צומח מן הארץ - הוא נובע מתוך החברה האנושית עצמה, ומתבסס על כך שכל אחד מתקן את עצמו תחילה.
אם השליט עצמו עוקף את החוק,
הרי שהחוק אינו חוק.
העקרון הוא שוויוני:
מי שמכובד ובעל מעמד אינו זוכה להקלה.
מי שנמוך ועני אינו נענש יתר על המידה."

(ונדזי פרק 9)